טביעת החותם של האדם האינדיבידואלי במציאות המשתנה של המאה ה 21

בגל יש זרימה. הדעה הרווחת היא שזרימה הינה חוסר פעילות, פתיחות ושלווה. עם זאת, מומחים ואמנים מתחומים שונים מדווחים שזרימה עבורם היא מצב בו הם שקועים בפעילות עד כדי כך שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם, החוויה היא לשם העשייה והם ימשיכו בה אפילו במחיר כבד.

מיהי צ'יקסנטמהיי, פרופסור לפסיכולוגיה חיובית טבע את המונח זרימה כחוויה סובייקטיבית של קשב גבוה אך לא מאומץ, הנאה ומודעות עצמית נמוכה אשר יכולה להתרחש במשך ביצוע פעיל של משימה מאתגרת. אם כן, טוען מיהי, זרימה כרוכה בידע פעיל, אפשר לומר- מימוש של ידע ללא מאמץ. דיאלקטיקה זו של ידע ואי מאמץ מתכתבת היטב עם הגל, פילוסוף גרמני אשר תורתו מעודדת התפתחות באמצעות קונפליקטים (תזה, אנטי תזה) בדרך הדרגתית או מהפכנית עד שנוצרת אחדות הניגודים (סינתזה). אמנם תזה, אנטי תזה וסינתזה אלו מונחים דיאלקטיים שפותחו מוקדם יותר על ידי פילוסוף גרמני בשם פיכטה בתארו את היחס השורר בין הפרט לבין העולם אך הגל לכשעצמו אינו משתמש במושג ה”סינתזה” כלל אלא משתמש ב”שלם”.

כל מאמץ אנושי, טוען הגל, אמנם נבנה על בסיס מה שקדם לו אך הוא גם מגיב ומתנגד לו. בכדי להגיע ל"שלם" כגון בית חינוך המקנה חופש לתלמידיו ומגשים אידאלים מהפכניים של חירות ושוויון יש לעבור אפוא דרך חירות (תזה) ודרך גבולות (אנטיתזה). האם תנועות שמתנגדות ופועלות בשטח בעצם משרתות את אותה מטרה שאליה הם מתנגדים?

בתהליך המתמיד של השלת צורה ולבישת צורה חדשה, לפי שיטתו של הגל הצורה הקודמת אינה נאבדת, אינה נעלמת לחלוטין. הגל הרציונליסט בדומה לקאנט, טוען שאין ידיעה אינטואיטיבית של העצם לכשעצמו. אי אפשר לקפוץ אל התפיסה של העצם בבת אחת אלא יש לחקור באמצעות המדע, ידיעה באמצעות מאמץ. הגל מגשר בין המדע לבין הרגש.

כשותפים פעילים בחינוך האדם במאה ה 21 החיים במדינה דמוקרטית, מן ההכרח הוא שנהווה מצע נכון עבור האדם החושב והביקורתי. דווקא בעולם שבו כמויות המידע והידע רבות ומתרבות והידע זמין מאוד וחלקו משתנה בקצב מהיר חשוב לברר ולבדוק את מהימנותם ועדכנותם של הידיעות והמידע הזמינים על מנת להיות שותפים להכרעות במעגלים הקרובים והכלליים יותר. האדם, קומתו של הילד, זקוק למרחב האפשרויות על מנת להוציא מעצמו את האור הגנוז החבוי בו. איזה היצע ראוי נציע לאדם על מנת לא לפגום ביכולת הבחירה האישית שלו על מנת שיוכל לגבש החלטות באופן מבוסס ושקול? מריה מונטסורי אשר כל חייה דגלה לקיום מרחב התפתחותי נכון לאדם העומד מולה טענה כי ניתן ללמוד מהילד עצמו את הצורך אליו הוא זקוק: " גם המלומדים שביננו לא מלמדים את האדם דבר על טבע האדם. הילד הוא שמעביר לנו את השיעורים החשובים ביותר על טבע האדם ומבנה הנפש". ממש כמו שכל הגדל בטבע מוצא את דרכו הטבעית והמדויקת, כך כוחות הגוף, הנפש והרוח מוצאים את דרכם הנסתרות ואפילו מסמנים את הדרך לצועדים בנתיב הנכון, בהינתן תנאים טבעיים נאותים. בעזרת התנאים הטבעיים פרט או לחילופין כיתה ואף בית הספר יכולים להשפיע אפילו בהיבט הרחב.

בית חינוך יער מהווה סביבה טבעית נאותה לחקר וגילוי, תכנית העוקבת אחר השפעות אקולוגיות מאפשרת שימוש במשאבים טבעיים להשראה ולמוטיבציה פנימית. על מנת לקדם את הפיתוח ההוליסטי יש להנגיש את החוץ ואת הפנים של הכיתה וליצור דו שיח פעיל בנפש האדם. למידה גמישה, בטוחה, עצמאית ויצירתית ביער מאפשרת לאדם לקחת סיכונים המוערכים ונתמכים הן כלפי עצמו והן כלפי הסביבה. הדיאלוג ההולם בין החוסן והפגיעות חיוניים ללמידה ולפיתוח עצמי. האינטליגנציה הרגשית כמו גם תכנון זהיר של האדם באים לידי ביטוי בפועל.

הטבע איפוא הוא המצע הטבעי ביותר לנפש האדם, מרחב שכזה מאפשר שאילת שאלות עמוקות ומכוונות הן למחקר מדעי (החלק המודע) והן למחקר אישי, פנימי וער (עירוני). ההפרדה בין המודע לתת מודע, בין המצוי לרצוי הוא תוצר לוואי של לימוד שאינו תואם התפתחות. תהליכים חינוכיים המכוונים למקום התפתחותי שבו נמצאים הילדים מקביל להתפתחות של העולם במהלך השנים. בין החיים בטבע (תזה) לבין האורבני (אנטיתזה) כאשר השלם הוא החיבור ביניהם (סינתזה). לימוד נתפס כתהליך פנימי וחיצוני, אקטיבי ומתבונן ועל האדם לעשותו בעצמו. תפקיד המדריך (המורה) לעורר תהליך זה בסביבה המותאמת ל"ילד" המבטא פעילות חופשית - יוצרת דרך יוזמה והגשמה רוחנית ומתן משמעות וכיוון של ישותו בהיותו אדם- עולם. הוא מטביע את חותמו האינדיבידואלי במציאות המשתנה של המאה ה 21.

לאחרונה מתרבות להן תכניות התערבות שונות במוסדות החינוך למיניהן, כמו גם בעולם כולו. מדוע דרושה התערבות? מי אמון לסדר הקיים? האם התערבות משרתת או שמא נדרש לעשות שינוי מהותי יותר, יש לומר אקוטי, קיצוני וחריף ? יש משהו שצורם לאוזן למשמע במושג "תכנית התערבות", ראשית, הייתי מציעה לשנות את המושג ל"תכנית התערבבות" ולשאול גם היכן אנו אל מול מקור השינוי, אחרת זו מעטפת הלב ואין נגיעה ברגש באמת. מה שבטוח הוא שכולנו בזרם החיים ומעוניינים בזרימה. ביכולתנו לממש ידע ללא מאמץ! וכמו בחשיבה עמוקה, על מנת לתפוס גל ולהגיע לחוף יש משברים בדרך שהם הכרחיים על מנת לחשל את הילדים כאנשי חינוך בעצמם.

אז מי יודע אולי האידיאליזם בעצם מקדים את זמנו?